הרצאה הראשונה שבחרתי היא של אליזבט גילברט סופרת, שכתבה ספרים רבים וביניהם את "לאכול לאהוב ולהתפלל" בהרצאה שלה היא מדברת על החיים בצד הכתיבה, הפחד מאי הצלחה, חוסר יצירתיות, איך מפתחים אותה, ומה היא ועוד סופרים, משוררים ומוזיקאים, עושים ברגע שיש או שאין להם מוזה לכתיבה.
עד תקופת הרנסנס היא מספרת שהיוונים האמינו שהגאונות באה מתוך שד, מאלים מסתוריים שמקבלים תכתיבים שמימיים, ובתקופת הרנסנס הייתה מהפכה ואנשים הבינו ש"גאון" אינו אדם נדיר אלא בכולנו יש את היצירתיות, הגאונות הזו רק צריך לפתח אותה.
גילברט מספרת איך בראיונות עם סופרים אחרים הם היו מספרים לה שבאמצע נהיגה היה נופלת עליהם השראה של כתיבה וחייב כרגע לעצור ולכתוב כי אחרת זה ישכח, ומספרת שכאומנים הם מדברים אל ה"מוזה" שתבוא ותיתן לה השראה. כמה תסכול יש בכך שאתה בא לעבודה ואין לך מה לכתוב? אין לך איך להמשיך את הספר, ולכן שהיא הייתה מדברת את התסכול שלה היצירתיות הייתה יוצאת החוצה.
בסוף הרצאה היא אומרת משפט שהיא גם אומרת אותו לעצמה: "לא לפחד, לא להירתע, לעשות את העבודה שלנו מה שלא יהיה, אם העבודה שלך היא לרקוד, תרקדי, אם לכתוב , תכתבי- להניח לאיזה קסם להבזיק לרגע, העיקר שנתמיד באהבה האנושית והעקשנות ליצירתיות".
הרצאה מעניינית, מועברת בצורה משעשעת, אישית ומרגשת להפתיע.
אמצעי הריתוק שהיא השתמשה בו זה הבדיחות מדי פעם ופעם על מנת לשבור שגרה כזו למקרה שמישהו קצת הולך ל"איבוד"
מאוד נהניתי מהרצאה באופן אישי ובמיוחד בחלק האחרון עם ה"טיפ"- לא לפחד, כי גם אני בתור משהי שהייתה מנגנת ומציירת אני מבינה מה זה לאבד את הרגע שלך בציור ושאין לך איך להמשיך ואת גודל התסכול. היה מעניין לשמוע את החוויות שהיא עוברת בתהליך היצירה, זה הוא נושא שיכול לקחת אותך לכיוונים שונים בחיים, ולתת לך חיזוק לכך שגם האומנים או היוצרים הגדולים מאבדים את הרגע שלהם לכמה רגעים ולא לתמיד.
הרצאה שניה שבחרתי היא של קן רובינסון פרופסור לחינוך בהרצאה זו הוא דיבר על פיתוח עצמי בחינוך.
זוהי הרצאה שראשית אציין שרציתי לראות אותה בגלל השיעור של מבוא לתורת החינוך והוראה. אהבתי את הרעיון הכללי והדימויים שלו, הרצאה משעשעת ומרגשת שנותנת קו מחשבה שאם באמת מערכת החינוך הייתה נראית יותר חופשית ביצירה אז התלמידים שלנו היו הרבה יותר טובים ממה שהם: פחות מבריזים, יותר מתנדבים, יותר קשובים, יותר רוצים את ההגעה לביה"ס והשהייה בו.
קו רובינסון דיבר על כך שמערכת החינוך מכתיבה לנו מה ללמוד ומה לא ללמוד.
ללמוד חשבון כי קיום בסיסי של האדם שצריך ללמוד לחשב דברים, אבל לא ילמד מחול כי אין בזה עבודה וכסף וכול זה נובע מההורים שלנו וממערכת החינוך שלנו, שהם מרחיקים את הילדים מהיצירתיות במקום לפתח אותה, פיקסו טוען :שכול הילדים נולדים אומנים הבעיה היא להישאר עם זה ולפתח את זה" אנחנו גדלים ואנחנו מתרחקים מהיצירתיות שלנו. הנוער של היום רואה בגוף כלי להובלת הראש לישיבות והוא לא משתמש בראש לחשיבה יצירתית ואהבות שלו.
קן מדגיש בהרצאה את החשיבות של עידוד הילד לעסוק במה שהוא אוהב באמת, ללמוד מה שהוא אוהב באמת, מה שמרגיש לו, לילד, אדם שלם ושלוו עם עצמו וכך גם הוא יצליח להתמודד יותר בחיים. לקראת בסיום הוא נותן דימוי מאוד יפה שאם חושבים עליו זה ממש מרגש ונכון: ביה"ס הוא תעשייה שלא שואלת את התלמיד מה הוא רוצה ללמוד אלא נותנת לו מקצועות מסוימים ללמוד, קן טוען שצריך להעביר את ביה"ס לחקלאות שהיא לא תעשייה כך שכול פרח מקבל את הדשן שלו ומתוך זה הוא צומח. יפה, לא?!
הרצאה שלישית של דן מאייר מורה שטוען ובצדק שלימודי המתמטיקה זקוקים למהפך.
תוכנית הלימודים במתמטיקה הקיימת כיום מלמדת תלמידים לצפות לתרגילים חישוביים שבלוניים ולהצטיין בהם. גישה זו גוזלת מהתלמידים לא רק את היכולת לפתור בעיות, אלא חשוב מכך - את היכולת לנסח אותן. דן מאייר מציג תרגילי מתמטיקה שנבחנו בכיתה שגורמים לתלמידים לעצור ולחשוב. דן טוען שיש לנו בעיה עם המתמטיקה כי ברגע שהמורה מסיימם להסביר את החומר ישר ה יש כמה ידיים שמבקשות שתסביר שוב כי הם "הלכו לאיבוד", דבר נוסף תלמידים הם חסרי התמדה חסרי יכולת שימור כלומר אחרי כמה חודשים שכבר התקדמת בחומר הם לא מבינים את הנושא הראשון או לחלופין יש סלידה מבעיות מילוליות הם לא יודעים שתרגיל שהצגת אותו בגרף והעברת אותו למילים הוא הוא אותה בעיה שהוא פתר בגרף. נאבדת להם היכולת לחשוב יצירתי במתמטיקה מעל מה שהם למדו ישר הם מחפשים לפתור דברים על פי נוסחאות, ודן מציג בהרצאתו דוגמאות שיותר יעזרו כמו למשל לעשות ניסוי, לעודד שיתוף לעודד חשיבה יצירתית לשאול שאלות פשוטות שהם ירגישו שהם בקיעים בחומר והכי חשוב לעזור פחות שזאת אומרת לתת לילד לטעות ולטעות כי ככה הוא ילמד ויפתח את החשיבה שלו.
ההרצאה הזו הייתה קצת יותר מסיבית יותר קשה כי הוא דיבר איך לעשות כך כך וכך פחות זרם עם ההרצאה וצחק, בגדול הרצאה קצת משעממת יותר מתאימה למורי המתמטיקה שצריכים לחשוב על כיוון ההוראה, אני חושבת שזהו רעיון יפה אבל הוא עוד יותר יקשה על התלמידים ללמוד מתמטיקה או פיזיקה, אני חושבת שהניסיון של מר מאיר לפתח מיומנויות של חשיבה ביקורתית ראויה לסטודנטים כי יהיה לזה עזרה בלהיכנס לשוק העבודה. שיהיה בהצלחה לכול מורי המתמטיקה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה